מרחב של חירות, ביקורת ופרשנות
ריבוי סגנונות וטכניקות, אין "כלל זהב" שמכתיב איך יצירת אומנות צריכה להיראות. אומנים פוסטמודרניים משלבים חומרים, סגנונות וטכניקות שונות, לעיתים באותו פרויקט. שבירת היררכיות ומוסכמות, הפרדה בין "אמנות גבוהה" ל"אמנות פופולרית" מטשטשת. קומיקס, גרפיטי, ועיצוב תעשייתי מוצגים לצד ציורים ופסלים במוזיאונים. אינטרטקסטואליות, יצירות פוסטמודרניות מתכתבות עם יצירות אחרות, מצטטות, משנות או אפילו מפרקות אותן. פוסטמודרניזם מאמץ הומור, ציניות ופרובוקציה ככלים ביקורתיים. יצירות רבות שואפות לאתגר את הצופה ולגרום לו להטיל ספק במוסדות חברתיים, פוליטיים ואמנותיים. נושאים כמו מגדר, גזע, מעמד וכלכלה תופסים מקום מרכזי
אנדי וורהול, חלוץ אומנות הפופ, וורהול מיזג תרבות צרכנית עם אמנות. יצירותיו, כמו מרילין מונרו או פחיות המרק של קמפבל, קוראות תיגר על ההבחנה בין מוצר יומיומי לבין יצירת אמנות. ג'ף קונס, קונס ידוע בשימוש בחומרים ומוטיבים שמאתגרים את המושג של טעם טוב ורע. פסליו, כמו הבלון דוג, מביאים את הפופולרי והבנאלי לעולם האמנות. בנסקי, אומן גרפיטי עכשווי שמשלב אמנות רחוב עם מסרים פוליטיים חדים ואירוניים. עבודותיו מתכתבות עם תרבות צרכנית, כוח פוליטי ונושאים עולמיים
בעידן זה, כל דבר יכול להיות אמנות, וכל צופה הופך לשותף פעיל בפרשנות היצירה. הפוסטמודרניזם מגדיר מחדש את גבולות היצירה והחוויה האמנותית בכך שהוא מעניק חירות אמנותית אינסופית – אך גם מטיל עלינו אחריות לחשוב, לפרש ולשאול שאלות
בעידן הפוסטמודרני, האומנות מפסיקה להיות רק חלון למציאות – והיא הופכת להיות מראה שבה כל אחד רואה את האמת שלו
